בשנים האחרונות אפשר לזהות מגמה ברורה: יותר ויותר יינות יווניים עושים את דרכם אל שולחנות המסעדות ואל מדפי חנויות היין המתמחות בישראל. אם בעבר פגשנו באסירטיקו, מוסקופילרו, מלגוזיה או רצינה בעיקר בחופשות בסנטוריני, ברודוס או בכרתים, כיום הם כבר הופכים לחלק מהחוויה הקולינרית המקומית. יינות יוון הם עדיין נישה איכותית ואותנטית, אבל הם משילים במהירות את מעטה האלמוניות והופכים לאחד "האייטמים החמים" של עולם היין בישראל.
השמות אולי עדיין לא מוכרים לכל חובב יין, אך מי שטועם מגלה עולם של ניחוחות וטעמים ייחודיים וחוויית טעימה שונה, ועם זאת – מתאימה לנו ולתרבות שלנו ככפפה ליד. חוויה אחרת, שמפגינה טרואר וזנים אותנטיים לחלוטין אך ממוקמת בבירור לחוף הים התיכון ומתחת לשמיו.
והאמת? ניתן היה לצפות שזה יקרה כבר מזמן…
שכן, נראה שיוון נוכחת בחיינו יותר מאי פעם. מפיקים מארגנים מסיבות "בסגנון יווני", בשלניות חולקות מתכונים ל"ספנוקופיטה", את האבטיח אוכלים עם פטה ולא עם בולגרית, שלטי החוצות משווקים נדל"ן באתונה… ואת האוזו והמוזיקה ייבאנו כבר מזמן.
אז כאשר ישראלים רבים כל כך נופשים ביוון מדי שנה ומונחים כמו "סנטוריני" או "נמאה" מהדהדים חוויה תיירותית ותרבותית שמוכרת להם היטב, מדוע שייפקד מקומם של היינות? קל וחומר, כאשר לרוב הם מציעים שילוב מצודד של רעננות ואופי ים־תיכוני טהור, מה שהופך אותם לשותפים אידיאליים למטבח הישראלי: דגים, ירקות צלויים, סלטים קלילים, גבינות וגם – מדוע לא? – חומוס וטחינה…
רבות מהמסעדות כבר משלבות אותם בתפריטים כאלטרנטיבה ייחודית ומרעננת ליינות מצרפת או מאיטליה. גם בברי היין הם רוכשים להם אוהדים בקרב הקהל הצעיר והסקרן יותר.
אצלנו בהכרם מרגישים בטרנד הזה היטב – הן בביקושים שהופכים ערים יותר ויותר, והן במכר המתעצם – ולכן הגדלנו באחרונה את היצע היינות שלנו מיוון באופן משמעותי, ועוד היד נטויה!
